מה קורה כאשר הסרט הרומנטי של הזוגיות והחתונה הופך לסרט אימה, כשאתם מגלים – ובעיקר מגלות – שלהשיג גט בבית הדין הרבני זה לא תמיד פשוט, וכשאתן מוצאות את עצמכן כבולות לנישואין שכבר לא קיימים בפועל? במאמר הקודם דיברנו על כך שעל פי החוק, הגט יכול להינתן רק בכפוף להסכמת שני בני הזוג, ועל התופעה של סרבנות גט – כאשר אחד מבני הזוג מונע מהשני את הגט מתוך נקמנות, או בניסיון לסחוט תנאים טובים יותר לעצמו במסגרת הסכם הגירושין. אבל מה קורה כאשר בן הזוג לא נמצא שם בכלל – או בכל אופן לא במצב כזה שמאפשר לו לתת את הסכמתו לגט? מצב כזה מכונה "עגינות", ובהשלכות שלו נעסוק במאמר שלפניכם.
מהי עגינות?
אשה עגונה היא אשה שבעלה נעלם לתקופה ממושכת ולא ניתן לאתרו – למשל עקב נסיעה, או נפילה בשבי במלחמה. לחילופין, מצב של עגינות יכול להיווצר כאשר הבעל נמצא אך מצב הכרתו אינו מאפשר לו לתת גט – למשל אם הוא בתרדמת או שאינו שפוי. גם במצב כזה, האשה ממשיכה להיחשב כנשואה, ונאסר עליה להינשא לגבר אחר, לקיים יחסי אישות עם גבר אחר או ללדת את ילדיו. זהו מצב שעשוי להימשך חודשים ואף שנים, ולמנוע מהאשה להמשיך בחייה ולהקים משפחה חדשה. נושא העגינות עלה לכותרות בעקבות המקרה המפורסם של תמי ארד, אשתו של הנווט רון ארד, שנפל בשבי בשנת 1986, ועל אף שההנחה הכללית היא שהוא מת, הדבר לא הוכח או הוכרז באופן רשמי, ולכן מאז ועד היום היא ממשיכה להיחשב לאשה נשואה לכל דבר.
באופן עקרוני, אותן נסיבות עשויות לחול גם על גבר, אלא שבדומה למצב העניינים במה שנוגע לסרבנות גט, גם כאן – ההשלכות הסטטוטוריות במקרה של אשה שמקיימת יחסי אישות או יולדת ילדים לגבר שאינו בעלה החוקי הן קשות יותר מאשר ההשלכות התקפות לגבר שפועל באופן דומה: האשה, בניגוד לגבר, תיחשב ל"נואפת", והדינים ההלכתיים הנוגעים לניאוף יחולו עליה.
מצוות התרת עגונה
התרת עגונות נחשבת בהלכה למצווה גדולה בעלת חשיבות מיוחדת. בימים עברו, רבנים היו יוצאים למסעות ארוכים כדי לחפש רמזים והוכחות שיסייעו לקבוע את מותו של אדם ובכך לסייע להתרת עגינותה של אשתו. בעידן המודרני, המצב האבסורדי והקשה שבו נתונות נשים עגונות, גרם לאורך השנים להיווצרותן של התארגנויות וקמפיינים שונים, בתוך ומחוץ לחברה הדתית, במטרה להביא את הנושא לתשומת לבם של רבנים וגופים שיוכלו למצוא פתרונות לבעיה. ואכן, בתי הדין הרבניים פועלים לעתים לפנים משורת הדין ומתירים את עגינותן של נשים, שבעליהן נעדרים מזה תקופה ארוכה, וקיים יסוד סביר להניח שהם מתים. כך פעל למשל הרב עובדיה יוסף אשר, בשבתו כאב בית הדין, התיר את עגינותן של כאלף נשים שבעליהן היו בין הנעדרים במלחמת יום הכיפורים. בדומה לכך, הרב שלמה גורן ששימש כרב הצבאי הראשי, פעל להתרת עגינותן של נשות ההרוגים מהצוללת "אח"י דקר", שעקבותיה לא נמצאו במשך שנים רבות.
מהן הדרכים ההלכתיות להתיר עגינות?
כאמור, במקרים של היעדרות כתוצאה ממלחמה או שבי, הרבנות הצבאית יכולה להתיר את "עגונות צה"ל" באמצעות הכרזה על בעליהן כעל חללים שמקום קבורתם לא נודע. אולם גם במקרים אחרים יש דרכים שונות לפעול מול בתי הדין הרבניים על מנת להתיר את עגינותה של אשה, באמצעות הוכחה מעל לספק סביר שבעלה אכן מת. ניתן להביא עדים שידווחו למשל על כך שהבעל היה מעורב בתאונה או באירוע אחר שככל הנראה הביא למותו. ההלכה קובעת כללים שעל פיהם מכריעים הדיינים האם העד מהימן והאם העדות קבילה לעניין התרת העגינות, ולכן מומלץ להיעזר בעורך דין מומחה לענייני גירושין, המתמצא בדיני ההלכה. עורך דין מנוסה יכול גם לסייע לאשה לזרז את התהליך ולפעול על מנת שהדיינים לא יאריכו מעבר לנדרש את תקופת העגינות בטרם יכריזו עליה כ"מותרת".
גם במקרה שהבעל לא נעדר אלא שרוי בתרדמת או במצב מנטלי שאינו מאפשר לו לתת הסכמה מדעת, לאשה אין שום דרך להשיג גט כנדרש. במצב כזה פתוחה בפניה רק אפשרות הלכתית אחת – להוכיח שנפלו פגמים בטקס הקידושין שלה, ומכאן שהנישואין למעשה בטלים. מדובר בהליך חריג ביותר, המתרחש לעתים רחוקות בלבד, וכמוצא אחרון.
העגינות גוזרת על האשה לחיות במעין מצב ביניים בעייתי, שנובע מחוסר הוודאות באשר למצבו של בעלה. אבל מסתבר שגם מעמדה של אשה שהתאלמנה באופן רשמי וברור אינו פשוט מבחינה הלכתית. כאן נכנסים לתמונה מושגים עתיקים מתקופת המשנה כמו "ייבום" ו"חליצה". איך זה רלוונטי לימינו אנו? על כך במאמר הבא:
מסרט רומנטי לסרט רע חלק ג' : על התלאות בדרך לגט – ייבום וחליצה
